חפץ חיים על ספרא · ויקרא דבורא דחובה · פרק כב · פסקה 6

(ו) או מה וכו'. רצה התורת כהנים לבאר למה פרט התורה כל הני אופני הכחשה:

מלוה שיש לו רשות להוציאו. שיש לו רשות ללוה להוציאה לצרכו שעל מנת כן הלוה לו:

מנין. שאם כפר ונשבע שחייב:

שיש בהם מתנת יד. שנתן המפקיד והמלוה ברצונו:

גזל וכו' מנין. וא"ת מכ"ש שבא לידו בעבירה? ואפשר דבזה הוה אמינא דלא יועיל להתכפר לו אפילו כשיביא אשם:

אבידה שאין דעת שניהם יודעת. אלא המוצאה מנין:

וכחש בה ולא במוצאה. שהוא עצמו מצאה וכחש בה ולא שמצאו אותו אחרים וזה ראה וכחש:

בן עזאי אומר שלש אבדות הן. היינו שיש ג' גווני שבועה לענין אבידה:

היודע בה ולא במוצאה. פי' שראה אותה באותה שכונה ולא ידע מי מצאה ונשבע שלא ראה אותה. וגורם לממון הוי, שאם אמר לו היה שואל באותה שכונה ומוצאה. וכן הכיר במוצאה ולא בה, שלא ראה סימניה היטיב אבל הכיר וראה מי מצאה, ומסתמא אם היה אומר לו מי מצאה היה בא ומוצאה בידו וגרם לו הפסד. הכיר בה ולא במוצאה ונשבע. והתם בבבא קמא (דף קה.) פריך אם כן קושטא אישתבע שלא הכירם. וקאמר אימא בה ובמוצאה, ונשבע שלא הכירם. וע"ש בבבא קמא דאיכא מאן דאמר התם כל שבועות של בן עזאי לפטור דקסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי: