חפץ חיים על ספרא · בחוקתי · פרק יב · פסקה 3

(ג) ולא כל אשר לו. דאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו:

לרבות עבדו ושפחתו העברים. דבכלל שם 'אדם' הם:

ת"ל מאדם ולא כל אדם. רבים תמהו, דהלא המ"ם ד"מאדם" צריכין למעוטי דאין לו רשות להחרים כל עבדיו ושפחותיו אלא מקצתן, והסכימו שצ"ל "תלמוד לומר ובהמה", והוא כמו שאמר בגמרא "בהמה למה לי" (פי' הלא אם אדם יש לו רשות להחרים כל שכן בהמה, ועוד דהוא נכלל במה דכתיב "מכל אשר לו"). ואמר דבא להורות מה בהמה שיש לו רשות למכרה, אף אדם אותן שיש לו רשות למכרן והם עבדיו ושפחותיו הכנענים יש לו רשות להחרימן (וצריך ליתנם לכהנים, ואם הם חרמי גבוה נפדין בשוייהן ומקודם אסור להשתמש בהן דהן קודש), יצאו עבדיו ושפחותיו העברים דאין לו רשות למכרן - אין לו רשות להחרימן:

מאדם ולא כל אדם. והיינו דאפילו ישייר כל המינים לעצמו, דהיינו מטלטלין ובהמות ושדה אחוזה ויחרים רק מן האדם לבד – גם כן אסור, והוא הדין בשאר כל המינים (גמרא):

מבהמה ולא כל בהמה. אף דבקרא כתיב "ובהמה" ולא כתיב "מבהמה" – המ"ם ד"מאדם" קאי נמי אבהמה:

משדה אחוזתו ולא כל וכו'. בגמרא (ערכין כח, א) מצריך להו לכולהו:

א"ר אלעזר ב"ע ומה אם לגבוה וכו'. בגמרא פריך היינו תנא קמא, ומשני איכא בינייהו דר' אילא דאמר באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דהיינו כנגד שני עישורין הכתובין ביעקב אבינו. ר"א ב"ע אית ליה ות"ק לית ליה. ויכול לבזבז יותר לצדקה ויניח לעצמו כל שהוא: