חפץ חיים על ספרא · אחרי מות · פרק ב · פסקה 7

(ז) עד מתי הוא זקוק להיות חי. שאם מת אתה צריך להביא אחר:

עד מתן דמו של חבירו. דכתיב "לכפר" - עד שיכפר בדמו של חבירו. אבל משעת מתן דמים ואילך, אף על פי שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וגו' (ויקרא, טז) וסמך אהרן וגו', אם מת א"צ להביא אחר דוידוי לא מעכב:

ר"ש אומר עד עת וידויו. ואם מת מקודם צריך להביא אחר דסבר ד"לכפר עליו" היינו וידוי דברים כדלקמיה:

לכפר עד שיכפר שנאמר וכו'. עכשיו מבאר במאי קמיפלגי דר' יהודה סבר דהאי "לכפר" הוא כפרת דמים דיליף מן "וכילה מכפר וכו'" - מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים. ור' שמעון ס"ל ד"לכפר עליו" משמע כפרת דברים שהוא על גופו של שעיר:

לשלח אותו שאם נשפך וכו'. הוא דעת ר' יהודה כדאיתא שם במשנה (דף סב.). והטעם דהא צריך להביא דם אחר לזריקה וא"א בלא הגרלה וכיון דאית ליה לר' יהודה בעלי חיים נידחין – ימות המשתלח הראשון. ואסמיך זה גם כן אקרא דכתיב "לכפר עליו לשלח אותו", ומשמע דאימתי יכול לשלח אותו שעלה עליו הגורל לעזאזל - בשעה שנוכל לקיים לכפר במי שעלה עליו הגורל לשם, וכמו דסבר ר' יהודה לעיל דהאי "וכפר" הוא בכפרת דמים ולאפוקי אם נשפך וכיון דנדחה ידחה לעולם וכנ"ל:

מת המשתלח ישפך הדם. והטעם איתא בגמרא דכתיב "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", ומשמע שזקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומין, ובלא הגרלה אי אפשר, וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטין שנדחין: