חפץ חיים על ספרא · ויקרא דבורא דחובה · פרשה יא · פסקה 4

(ד) פגם ונהנה. ולאפוקי שבר כלי או קרע שיראין של הקדש דפגם ולא נהנה:

ומי שפגם הוא נהנה. למעוטי מי שנטל קרדום של הקדש ובקע בו עצים של חבירו ונפגם בשוה פרוטה שהמבקיע הוא הפוגם אבל לא נהנה:

ובדבר שפגם בו נהנה. למעוטי בקע בקרדום ונהנה בפרוטה (והוא לא נפחת בפרוטה) וקרע שיריים של הקדש בפרוטה:

ופגמו והנאתו כאחד. למעוטי בקע בשוה פרוטה ולא פגמו ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי בקיעה, שאף על פי שהנאה והפגימה בד"א אינו כאחד:

ובתלוש מן הקרקע. למעוטי שנהנה מן אילן של הקדש וכיוצא בזה:

ובשליח שעשה שליחותו. דחל השליחות כמו שעשה בעצמו וחייב המשלח:

[והנה פירשתי את הביאור לפי גירסתנו בהלכה ב' "ובשליח שעשה שליחותו", והוא דוחק קצת, דבין בס"ד ובין במסקנא הלשון אחד ורק דצריך לפרש בתחלה הכונה לענין שיתחייב השליח ובסוף הכונה להתחייב המשלח. והגר"א גריס בהלכה ב' "ובשליח שלא עשה שליחותו", ולדבריו הוא כפשוטו – יכול אף שלא עשה שליחותו יתחייב המשלח (דהוא גרס שיצא ההקדש לחולין). ויליף מתרומה דאין שליחות חל אלא אם כן כשעשה שליחותו כדאמרינן בקידושין (דף מא.) מ"כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם". ואחר כך מצאתי בביאור ר"ש משנ"ץ שנדחק גם כן בגירסתנו ובאופן אחד כתב: יש לגרוס בתחלה "ובשליח שלא עשה שליחותו":