חפץ חיים על ספרא · ויקרא דבורא דחובה · פרשה יב · פסקה 6

(ו) והלא דין הוא. המפרשים פירשו דקאי אדלעיל וכלשון הברייתא והלא דין הוא ועלה הפירוש בדוחק גדול כמבואר להמעיין (שאמר במקום שפטר את הודע והלא אנו עומדין בדין שגם הודע חייב בחייבי לאוין כנ"ל). אכן הגר"א לא גריס "והלא דין הוא" אלא כך הוא גירסתו – "דין אחר וכו'". והנראה דמפרש כפשוטו דאין שייך זה כלל לקל וחומר דלעיל אלא דהדר מביא לשון קל וחומר אחר והדר מביא עוד "ודין אחר וכו'" וכל אלו אין חילוק ביניהם אלא בשינוי אופן לשון הקל וחומר בלבד (כמו שכתב הראב"ד) דהיינו מתחלה בברייתא ראשונה של הלכה ה' מביא קל וחומר לפטור לא הודע דחייבי לאוין מהודע דחייבי לאוין עצמו מצד הסברא והדר בהלכה וי"ו הביא קל וחומר שלא בסברא רק בהוכחה מדין חטאת שהודע חמור מלא הודע וכיון דחייבי לאוין בהודע פטור מאשם כל שכן בלא הודע. ודין השלישי עדיף ליה למילף לא הודע מלא הודע אף על פי שהוא קלות מחמורות ואשם מחטאת. ועל זה השיג בכל אלו ואמר "או חילוף", שאפשר לעשות קל וחומר בהיפוך. ועל כולם מסיק לבסוף ואמר "תלמוד לומר אשם אשם לגזירה שוה":

במקום שפטר את הודע של קלות מן האשם. כדכתיב "לא ידע" למעוטי הודע דאין בו אשם:

אינו דין שנחייב וכו'. ומה דכתיב לא ידע למעוטי הודע יהיה קאי רק על חמורות ומשום שיצא לידון בחטאת וכנ"ל בהלכה ה':

ודין אחר וכו' אינו דין שנתחייב וכו'. והפטור דהודע יהיה קאי רק על חמורות וכנ"ל:

תלמוד לומר ואשם ואשם. כתיב הכא "ואשם" וכתיב בחטאת יחיד "ואשם". מה להלן מיירי בדבר שזדונו כרת אף כאן מיירי בדבר שזדונו כרת. אז מחייב על ספיקו אשם תלוי ולא בחייבי לאוין. וכיון דאין לנו קל וחומר ממילא גם בהודע פטור מאשם:

וספיקו אשם תלוי מיותר וכן אחר כך גם כן מיותר (הגר"א ופשוט):