חפץ חיים על ספרא · קדושים · פרק ט · פסקה 2

(ב) מה תלמוד לומר. והלא כבר אמר "אשר יקלל את אביו וגו'":

תלמוד לומר אביו קילל אמו קילל. פי' דברישא דקרא סמך קללה לאביו ובסיפא סמך קללה לאמו לומר לך שאפילו קילל לאחד מהם חייב:

והלא גר. פי' עכשיו שאמרנו שעל אחד מהם חייב, מכאן נוליד שהגר, אף על פי שאינו חייב על אביו, שאין אבות לעכו"ם – עם כל זה חייב על קללת אמו. והגר"א גרס "נמצא הגר וכו'". והנה הברייתא מיירי במי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דאי לידתו היתה גם כן שלא בקדושה ונתגיירה אחר כך היה פטור לכולי עלמא אף אאמו. וכן אם היתה הורתו ולידתו בקדושה שנתגיירו אביו ואמו קודם שנתעברה – ישראל מעליא הוא וחייב לכולי עלמא אאביו ואמו (ירושלמי פי"א דיבמות הלכה ב, ועי"ש בק"ע):

ר"ע אומר וכו' את שהוא חייב וכו'. ולית ליה דרשא דרישא דס"ל כר' יונתן לקמן בפ"י:

בשתוקי. שקורא אביו, ואמו משתקו, דלא ידעינן מי הוא:

שהוא חייב על אמו. דהא יש לו אב אלא דלא ידעינן ליה:

אביו ואמו קילל אפילו לאחר מיתה. בגמרא (סנהדרין פה, א) מוקי לה כר' יונתן דס"ל דאביו ואמו קילל לא צריכנא לההוא דרשא דדרשינן מעיקרא לרבות אפילו אחד מהם וכדלקמיה בפרק יו"ד הלכה ה'. לפיכך אייתר ליה קרא לרבות אפילו אחר מיתה, וגם לית ליה ההוא דרשא דר"ע וההוא תנא דרישא ור"ע ילפי להו לאחר מיתה מפסוק "ומקלל אביו ואמו" דפרשת משפטים:

והלא דין הוא. שאינו חייב לאחר מיתה ולכך צריך קרא:

מה המכה אינו חייב אלא מחיים. דהא אינו חייב עד שיעשה חבורה ואין חבורה שייך אלא מחיים:

דמיו בו בסקילה. דילפינן ממה דכתיב "באבן ירגמו אותם דמיהם בם":