חפץ חיים על ספרא · ויקרא דבורא דחובה · פרק ו · פסקה 5

(ו) ועשה לפר. "לפר" ריבויא הוא:

לרבות פר יום הכפורים. פרש בגמרא דלעכב לא אצטריך דחוקה כתיב ביה אלא לאת בדם וטבילה. והיינו דבפר יום הכפורים לא כתיב "את" ולא כתיב "בדם" ולא כתיב טבילה. דהכי כתיב "ולקח מדם הפר והזה באצבעו". ואקשינהו ללמד הימנו הלכות ריבויא של את והלכות בדם וטבילה. "את" – להכשיר אמין שבאבצע, שאם עלתה לו אם באצבעו (שקורין פאחיר) לא הויא חציצה דאתרבו מ"את אצבעו". "בדם" – שיהא בדם כדי טבילה. "וטבל" ולא המספג (כדלעיל פרשה ג' פסקא ח' ט'). והכי משמע קרא ועשה לפר יום הכפורים כאשר עשה לפר כהן משיח דכתיב ביה "וטבל הכהן את אצבעו בדם":

כאשר עשה לפר. ה"נ לאו מ"כאשר עשה" קדריש שהרי כבר סרסו ודרשו אלא "לפר" קדריש:

לרבות פר כהן משיח. האמור בפרשה העליונה ולא נכפל שם לכך חזר והקישן יחד שילמד עיכוב חיסור מתנותיו מזה:

החטאת. לרבות שעירי עכו"ם להביאן בדין פר העלם דבר ליטען הזייה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לשלש מחנות לפי שבמקומו בפרשת שלח לא נתפרשו הלכותיו:

יכול שאני מרבה את שעירי רגלים. להיות פנימיים ונשרפים:

ת"ל לו. כצ"ל "כן יעשה לו" לזה ולא לאחר:

ופריך מה ראית כולי ומשני אחר שריבה הכתוב החטאת מיעט דכתיב "לו":

מרבה אני שעירי עכו"ם. לתורת פר העלם דבר שמכפרין על עבירת מצות ידועה כמותו ששניהם באין על חטא הידוע ומוציא אני של רגלים שלא יהיו שוין לו שאין דומין לו בכפרתו שהן באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שנטמא ונכנס למקדש ואינו מכיר ולא הודע לו לא טומאתו ולא כניסתו: