חפץ חיים על ספרא · שמיני · פרשה ה · פסקה 1

(א) מה תלמוד לומר. דהיה לו לכתוב "מכל השרץ השורץ על הארץ אלה הם טמאים לכם":

שומע אני טומת הגויות. כגון שאכל אוכלין טמאים ראשון לטומאה או שני דעל זה רמז הכתוב שנטמא גופו על ידי אכילתן וטומאת הקדשות היינו מעלות שעשו חז"ל בהקדש כדאיתא (סוף פרק ב דחגיגה). וכל הני אסמכינהו רבנן אלאו ד"לא תטמאו בהם" ואם כן הוה אמינא דכל זה הוא מדאורייתא. תלמוד לומר "וזה לכם הטמא החולד והעכבר וגומר" – דוקא אם נגע באלו טמא מדאורייתא, וקרא ד"לא תטמאו בהם ונטמתם בם" לאו לאכילה אתה שאין לך דבר שמטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור ועיקר קרא דרשינן (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה [זית רענן]:

ואלו . פירוש, טומאת גויות והקדשות יהיו מטמאים אדם ולא כלים וכולי:

או אינו מוציא אלא אלו כל שאינו כעין הפרט כצ"ל:

כל שאינו בעל עצמות ופרה ורבה. הך תיבות "שאינו" קאי גם על "ופרה ורבה" ופירושו שאינו בעל עצמות ואין פרה ורבה:

מנין בעל עצמות אין פרה ורבה. ר"ל שגם אותו נמעטנו מלטמא:

עד שאתה מרבה את בעל עצמות שהם פרים ורבים. ר"ל שגם הם יהיו בכלל המיעוט מלטמא, תלמוד לומר אלה וכולי. [ועיין בהגהות הגר"א שגירסתו מכוונת מאד בלי שום דוחק]: