חפץ חיים על ספרא · מצורע · פרשה ה · פסקה 7

(ז) תלמוד לומר ובא. דהיה לו לכתוב "ואשר לו הבית יגיד וגו'":

והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. מדלא כתיב "ואמר" כי אם "והגיד" היינו בביאור הדברים כמו שכתוב "הגדתי היום לה' אלהיך" בפרשה תבוא:

לאמר יאמר לו הכהן וכו'. דהאי לאמר יתירא הוא אלא שבא להורות דלפיכך הצריכו הכתוב לבוא בעצמו ולספר לפניו ענין נגעו כדי שיאמר לו הכהן²³תניא בתוספתא (תוספתא נגעים, ו הלכה ו) כיצד ראית הנגע וכו' היה בא אצל כהן אומר לו הכהן בני צא ופשפש במעשיך וחזור בך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע ואין המקום דן את האדם אלא בדיינים [גירסת הגר"א "בהתראה"] הרי הן באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה הרי הן באין על בגדיו [ר"ל כשלא חזר בו אף על ידי נתיצת ביתו] חזר בו טעון קריעה ואם לאו טעון שריפה הרי הן באין על גופו [ר"ל כשלא עשה תשובה אף לאחר שנשרף בגדו] חזר בו חוזר הנגע מעליו ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, עכ"ל התוספתא: ונוכל להתבונן מטומאתו גודל העון שיש בזה שמשכבו ומושבו הן אב הטומאה ומטמאין את האדם וגם הבגדים שהוא לבוש וכל מעינותיו טמאין כגון רוקו ומימי רגליו כי דומה לזב ויותר ממנו שמטמא באוהל דהיינו כל הבא אל אהלו נטמא וגם הוא מרוחק מכל השלש מחנות דהיינו אפילו ממחנה ישראל מה שאין כן בזב. מכל זה יוכל האדם להתבונן שהטומאה מקיף אותו מכל עבריו מפנים ומבחוץ ואשרי מי שנותן ללבו להשמר מזה העון החמור. סיבת הדבר שבא הנגע לביתו:

שנאמר השמר בנגע הצרעת וגו'. היינו השמר מעון המביא לידי צרעת: